לכבוד העונה החדשה שבאופק התיישבו נירית נלסון, עורכת הסדרה Obsessories וסהר שלו, עורך מפגשי הסטודיו, לשיחה על מצב האופנה, איך היא מצטלבת עם שאלות אקטואליות בתרבות העכשווית, ואיך כל זה קשור לאובססוריז ולשיח המתפתח שלו כבר שלוש עונות.
סהר: נירית, למרות העובדה שהרקע שלך הוא בכלל מתחום האמנות והאוצרות, את בכל זאת עורכת סידרה על אופנה. זה לא מוזר לך?
נירית: כשדפנה פנתה אליי, הבקשה לערוך סידרת הרצאות בתחום שלכאורה לא קשור אליי, הפתיעה אותי. לאחר מחשבה עניתי לה שעריכת הסדרה תהדהד את אופן הפעולה שלי בכל דבר שאני עושה, וגם לזה אני ניגשת כאוצרת. אני לא מגיעה מעולם האופנה, אבל תמיד, גם בתערוכות שלי, הרעיונות מגיעים מעולמות אחרים, אם זה ארכיטקטורה ואם זה טלויזיה. הרי על כל דבר בעולם אפשר להסתכל במשקפיים חדשים, ואלה יכולים להקנות את הערך המוסף: להסתכל על השדה במבט חיצוני לכאורה, מפרספקטיבה שונה. תחילת התהליך הוא ממשהו אינטואיטיבי. רק בדיעבד אני שמה לב שיש התפתחות וקווי בסיס, אבל זה משהו שאני לא יודעת מראש.
סהר: תני דוגמה למשל?
נירית: רציתי לבנות צומת דרכים שהמשתתפים/ות בסדרה נכנסים/ות אליו בלי לדעת איך יצאו. למשל שמתי לב שבכל הסדרות בחרתי להתמקד באיזור גיאוגרפי. בסדרה הראשונה בחנו את האופנה ביפן, בסדרה השנייה הפוקוס עבר לגוש הפוסט סובייטי, ובאובססוריז3, הסדרה הנוכחית, זו אפריקה. זו אבן שנזרקת על פני המים ומייצרת אדוות שמובילות למשהו משמעותי יותר. למשל לאפריקה הגעתי דרך סדרת יצירות שראיתי בבינאלה בוונציה, עבודה של J.D. Okhai Ojeikere
סדרת היצירות נחרטה בזכרוני ובזכותה החלטתי להתקשר לדורית שפיר, אוצרת בכירה לאמנות אפריקה ואוקיאנה במוזיאון ישראל וחשבתי לעניין אותה לדבר על משהו שנשמע מעט מופרך, כמו תסרוקות באפריקה. היא נדהמה מהשאלה כי זה נושא שהיא כבר מתעסקת בו לא מעט זמן, וההרצאה, לדבריה, היא ניסוח של משהו שהיא חשבה עליו.
סהר: זה גם מצטלב כמובן עם העובדה שאפריקה, אותה יבשת נעלמת, עולה וחוזרת בתעשיית האופנה בכלל, ובביקורת התרבות העכשווית, כמקום מורכב, עשיר, מעין נקודת עיוורון שהתרבות המערבית חוזרת אליה בהמון מובנים, מהיבטים פוסט קולוניאליים ועד הקשרים כלכליים שהופכים אותה לרלבנטית מתמיד, כמעט שנייה לפני שכולם ידברו על זה. אלו בדיוק המקומות שאני חושב שסדרת אובססוריז היא לא רק עם היד על הדופק אלא חלוצה לפני המחנה. כמו בעונות הקודמות שבהם עסקנו בגוש הפוסט סובייטי שנייה לפני שכולם ידעו מי זה דמנה גווסליה, המעצב של המותג הרותח וטמנטס (והמעצב הראשי של בלנסיאגה), או הקשר שבין אופנה לספרות (משהו שאף אחד לא דיבר עליו ממש לפני), כך גם הסידרה הנוכחית היא כולה ניסיון לתקוף נושאים אקטואליים במשקפת התרבות.
נירית: אפרופו משקפת, נושא נוסף שחוזר ועולה בסידרה הוא צילום אופנה. צילום אופנה משמעותי לרעיון של הסדרה כיוון שמדובר באיש או אשת מקצוע שמגיעים מחוץ לסצינה. נקודת המבט המתבוננת מבחוץ יכולה לחולל מהלכים שונים: נארטיבים חדשים, מבעים ויזואליים בלתי צפויים ואריגה של אישיויות שונות בצילום סטילס אחד. כאן גם ניתן לשלב ביקורת חברתית, מגדרית או פוליטית. היו לנו מרצים כמו דוד עדיקא ומיכל חלבין, והעונה אמנית הצילום ורדי כהנא תדבר על שני צלמים איקוניים, ריצ’רד אבדון וארווין פן. צילום הוא חלק לא רק מעולם האופנה אלא משהו יומיומי וגדול יותר שדרכו אנחנו חווים את העולם.
סהר: אני שמח שהעלית את זה, כי צילום הוא באמת לא רק כלי בעולם האופנה, או בכלל, אלא הוא גם כלי מעצב תודעה היום, כמעט כלי אפיסטמולוגי שדרכו אנחנו צורכים לא רק אופנה אלא גם אוכל, או לצורך העניין גם את עצמנו. ההרצאה של כהנא היא הזדמנות לשוב לקלאסיקות בצילום במבט עכשווי, לבדוק איך צלמים – כולל אנחנו – מגיעים למושאי הצילום ומה עושים איתם.
אפרופו המרחק הזה בין החיים לבין האמנות, איך את רואה את העיסוק במקווין בהקשר הזה?
נירית: בשל הקשר ההדוק והגבול המטושטש בין החיים ליצירה ביקשתי מד״ר לידיה לרנר, פסיכיאטרית, שמתעניינת באמנות אבל לא מהסיבות המקובלות, לדבר על הנושא. לידיה היתה איתנו בסיור בפריז, בסיור של אמנות ואופנה ודמיונה ניצת. היא רצתה להראות איך אי אפשר להפריד בין מקווין האיש הפרטי לבין מה שהוא עשה. החיבור המטורף הזה, תרתי משמע, הוא מה שמעניין באיש הגאון הזה. במחשבה שנייה על הסידרה, ישנם חיבורים עיליים ותת קרקעיים רבים: ממקווין לבואי. בדרך גיליתי שבואי היה מעריץ של מקווין, והוא גם עיצב לו את מעיל הדגל הבריטי האיקוני של עטיפת התקליט Earthling מ-1997.
סהר: זה גם המקום שבו האלטר אגו של בואי פוגש ברוחות האופנה של המאה ה-20 ומקדים, כמו אצל כל אמן גדול, בשנים רבות את בואה של המאה הבאה. הרי כבר כולם התייחסו לבואי, והתערוכה שלו שנדדה בעולם היתה הזדמנות להסתכל על החיים שלו בראי האופנה, אבל משהו מרכזי נשמט מהעיסוק הזה, והוא חשוב לא פחות מהמבט אחורה: ההסתכלות גם קדימה על ציר הזמן. בעיקר כשמדובר בבואי שתמיד היה קצת איש מכוכב אחר, מישהו שתמיד לא רק הקדים את זמנו אלא היה כוכב שהוליך אחריו רבים, הרבה לפני המחנה. במובן הזה בואי הוא אלטר אגו של האופנה, והתרבות, במאה ה-21: משחקי הזהויות, המגדרים, הלאומיות. הכל היה משחק שאופנה היה לה חלק חשוב בו. היום כל ילדה עוטה על עצמה עשרות זהויות משתנות באינסטגרם, אבל שוכחים שבואי עשה את זה הרבה לפני כולם, ובדרכים מרתקות ומלאות משמעות הרבה יותר.
בעניין אחר, החלטת לתקוף גם את הקשר שבין ארכיטקטורה לאופנה. איך זה נולד?
נירית: כל סידרה נולדת מרעיון שאני חושבת עליו במהלך הסדרה הקודמת. השנה ידעתי הרבה לפני שהתחלתי לעבוד על הסדרה שיהיה מפגש שיעסוק בקשר בין אופנה ואדריכלות, וגם כאן נדהמתי כשהתחלתי לעבוד על התכנית וגיליתי שכמות לא מבוטלת של מעצבי אופנה למדו קודם אדריכלות, ושהם מצהירים שאדריכלות היא ההשפעה העיקרית עליהם. הקשר לאדריכלות מניב לא רק קו אופנתי אלא גם התייחסות למגדר, למונומנטליות, לניקיון צורני ולהגדרת זהות חברתית. לכן ביקשתי מד״ר סיגל דוידי, היסטוריונית של אדריכלות, לדבר על אדריכלות ואופנה. גם במקרה הזה סיגל אמרה שזה חיבור שמעניין אותה וכך נולדה ההרצאה על האישה המודרנית ואופנה. בקונטקסט הזה ניתן להזכיר את אמירתה של קוקו שאנל: ״אופנה היא אדריכלות: הכל עניין של פרופורציות״.
ומהנושא הזה אגב נולדה גם ההרצאה של לירוי שופן על אופנה ודת. לקראת הסיור בפריז למדתי על ההיסטוריה של בד הפליסה – נוקשות שמעניקה לבד מאפיינים אדריכליים עם מראה מונומנטלי. מעניין לציין שבזכות הכמורה הגבוהה הפליסה שרד אופנות מתחלפות והפך להיות סמל לכוח ולעוצמה. דבר מוליד דבר ובסוף יש מסה קריטית של שדות שונים שמצטלבים בתחום הזה שנקרא אופנה.
סהר: אני חושב שההצטלבות הזו היא הכרחית, לא רק בגלל שזה יותר מעניין אלא בגלל שאנחנו נמצאים עמוק בתקופה של משבר בעולם האופנה, כשהיא הופכת למסחרית יותר ויותר, עם הייצור הזול מהמזרח, עם היעלמותן של חנויות פיזיות ועלייתן של קניות ברשת, ועם התחושה שהכוח שהיה לאופנה הולך ונחלש, אולי בגלל המהירות של הדברים ואולי בגלל הערך הזול שלהם. לכן במובנים מסויימים גם הסיורים המקומיים שלנו ישאלו שאלות רלבנטיות ואקטואליות מתמיד על המשבר הזה: איך יוצקים באופנה משמעות מחדש, והאם זה אפשרי בכלל, מהי יוקרה (Luxury) בימינו והאם היא קשורה רק באומנות (Craft) – כמו שחשבנו בעונות הקודמות – או אולי היא נמצאת במקום אחר, עם חנויות שמוכרות סניקרס במהדורות מוגבלות שעולות הון למשל. הסידרה הזו, אולי יותר מכל שיח אחר שקיים פה, תתעסק בנקודות העיוורון גם, באתגרים, בשאלות שצפות ועולות היום בעולם האופנה, ובתרבות בכלל.
נירית: אני מסכימה. לכן גם כל דיון בעל משמעות בתרבות חייב לעורר אותנו לחשוב על תחומים אחרים בחיים. כל הרצאה וכל מפגש בסדרה נתפרים במיוחד עבור אובססוריז. בסדרה השנייה היה דימוי של יהלום שהוא שקוף והאור עובר דרכו אבל הוא גם מחזיר אור, ואילו עכשיו אני מרגישה שהדימוי לעונה הנוכחית הוא תמנון – מוח שמחולק להרבה זרועות, כשיש עצמאות לכל יד בנפרד, אבל אם עוקבים אחרי כולן, בכל הסדרה, מבינים את החיבור של כולם לגוף אחד.
סהר: אני אוהב את החיבור לתמנון בגלל שבאמת יש עצמאות לכל זרוע בנפרד, וגם אם היא חושבת שהיא עצמאית לגמרי, הרי שבמבט של זום אאוט מתגלים ההקשרים המסועפים שלה לראש ולזרועות אחרות שלה. הרי אי אפשר לנתק את האופנה ממגדר, ואי אפשר לנתק אותה מהיחסים שלה עם המערב והמזרח או אפריקה, ובטח שאי אפשר לנתק אותה מההקשרים הכלכליים, הגאוגרפיים או מתנאי השטח של המקום שבו היא מיוצרת ונצרכת. לכן במקביל להרצאות יש גם פגישות עם אנשים מהמקום והזמן הזה, מבט שנשלח החוצה ופנימה, אחורה וקדימה. הפגישות עם אנשי מפתח בתעשייה, בעיצוב, בקמעונאות הן ההזדמנות להפוך את הידע שאובססוריז מציעה לשיח ששואל שאלות וטוען טענות כאן ועכשיו.
נירית: כמו למשל הדמות של דיויד בואי, שהיתה לו אג’נדה מוזיקלית ומגדרית. האלטר אגו שלו הוא משהו שהצליח בחוכמה וכישרון להיות גם על זמני וגם מתחלף. המקום הזה הוא מעניין כי הוא תמיד רלבנטי. מצד שני צריך להיות מופתעים מנושאים שנראים לא אקטואליים כמו אופנה ודת, משהו שנשמע כמו אוקסימורון. רק אחרי שמחטטים מבינים איך זה קשור לזמן הזה, ואפשר לראות איך מעצבי אופנה עכשוויים מנכסים איקונים וסמלים דתיים כדי לקבל השראה.
סהר: ולא רק זה, הנה דוגמה טובה לאיך נושא כזה באובססוריז מקבל חיים חדשים כמו בידיעה המשעשעת על הכומר שנתפס כשהוא אובססיבי לפריטי אופנה של גוצ’י. כלומר, כמו תמיד, היחסים אינם חד ערכיים אלא נשלחים מכל זרוע אל כל זרוע אחרת במקביל. אגב, אופנה צנועה, אותה קגטגוריה של בגדים שמיועדים לאנשים מאמינים, היא אחד התחומים המתפתחים והרותחים בתעשיית האופנה. גם על זה צריך לשים את היד. בכל מקרה, מערכת היחסים היא משולבת, מגוונת, מורכבת ונשלחת לכל כיוון אפשרי.
נירית: בדיוק. הקליידוסקופ הזה הוא ארגז כלים שאפשר לצאת איתו לכל מני מחוזות. לכן במבט לאחור לא הופתעתי מהעושר של עולם האופנה. היא תמיד ריתקה וסיקרנה אותי. ידעתי דברים קטנים, אך מה שגיליתי הם ההקשרים הבלתי צפויים. ידעתי שאנדי וורהול אמר “רומא היא מעין מוזיאון כמו שבלומינגדיילס היא מין מוזיאון”, שניהם באותה נשימה. סביר להניח שלא הייתי מנסחת את היחסים כפי שוורהול ניסח, אך אופנה היא תחום מלא משמעות שמחלחל לכל המחוזות של חיינו.
סהר: במובן הזה אני אוהב את המשפט של אוסקר וויילד, הסופר הבריטי שעסק באופנה, היה כוכב בסיבוב הרצאות על אופנה ברחבי ארצות הברית והיה אפילו עורך של אחד ממגזיני הנשים בבירה הבריטית שאמר, “רק אנשים שטחיים לא שופטים אחרים על המראה שלהם”. הוא ידע כבר אז כמה אופנה היא חלק משמעותי, עמוק ומעניין באופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם.
נירית: את אוסקר ווילד הבאתי כדוגמא לפני הרצאתה של יערה שחורי על הבגדים שהסופרות והסופרים מלבישים את הדמויות שלהם. ידוע כי וויילד היה דנדי שהקפיד על כל פרט בלבוש שלו, אך פחות ידוע שבאותם מאמרים שהזכרת הוא מחה כנגד לבוש מגביל לנשים – כמו מחוכים – ודיבר בשבח בגדים נוחים לנשים.
למרות החיבורים המרגשים בין הדיסיפלינות, בראייה תרבותית רחבה כדאי גם לשים לב להבדלים בין השדות השונים. עולם האופנה שונה בקצב שלו. אפשר לראות את זה כשחושבים על תערוכות אופנה במוזיאונים, נושא חם בשנים האחרונות אחרי שתערוכות כאלה שברו שיאי מבקרים בכל מוזיאון אפשרי והפכו להיות בון טון מוזיאלי. מבחינתי זה אוקסימורון: אופנה פועלת בקצב מהיר, והיא תמיד בזמן עתיד. היא אף פעם לא מסונכרנת לא בעונה ולא בשנה. לעומתה המוזיאון הוא מקום כבד, ארכיוני, שימורי, מהודק. ופתאום נכנסת אליו אופנה, שהיא תזיזיתית, חמקמקה. זו התנגשות שעדיין לא עמדנו על טיבה מספיק. אמנם עבר זמן מאז שהגוגנהיים עשו לארמני תערוכה וכולם מחו על המסחריות שלו. שני עשורים אחרי מתחילים במוזיאון המטרופוליטן לעשות תערוכות אופנה, ושם זה פתאום מתקבל בתשואות. בזכות הסידרה אני חושבת ששאלות כאלה מחלחלות. פתאום סטודנטים/ות שלי מבקשים לדעת מדוע העניין הגובר בתערוכות אופנה ומה הערכים שהתערוכות הללו מביאות איתן לעולם האמנות.
סהר: דווקא התערוכות האלה המשיכו משהו שהולך ונהיה מקובל: אופנה שהיא נגישה, ומתאימה לכולם. כמו התערוכות האלה, שקל לצופה ממוצע להיכנס ו”להבין” אותם, כך גם שיתופי הפעולה של רשתות זולות עם מותגי יוקרה, וכך גם כל התחום של ה”דמוקטריזציה של אופנה”. אם פעם רק כמרים ומלכים התעסקו באופנה, הרי שהיום כל ילדה בת 12 היא פשוניסטה. זה עוד משהו שצריך לשים אליו לב.
נירית: אתה צודק. מבחינת המחקר, תערוכות אופנה הוא תחום צעיר יחסית. הכניסה של האופנה לחללי תצוגה הוא נושא שעדיין לא פוענח. יש איזושהו קונפליקט בין המוצג שיכול להיות בבית, אצלך בארון, ופתאום הוא גם במוזיאון. לדעתי, תערוכות אופנה כמו זו של מרטין מרג’יאלה בפריז מנערות את מקצוע האוצרות יותר מכל תערוכת אמנות אחרת. ההבדל המהותי, מבחינתי, הוא שאופנה – גם כשהיא קיצונית – יש לה תמיד התייחסות לפונקציונליות הלבישה וגם למסחריות ולכן עליה לפצח כיצד להיות מוצגת בחלל תצוגה מוזיאלי. באמנות הצד הכלכלי רק נכנס לאחרונה: מיהם האנשים המניעים את התחום? מי האספנים? אחת הדוגמאות המרתקות היא של האמן היפני טקשי מורקמי. ביפן אין הפרדה בין אופנה לאמנות וגם לא בין מה שמוגדר במערב בתחום המסחר לבין חפצי אמנות. כשלואי ויטון מזמין את מורקמי לייצר דגם לתיק, מורקמי גם יוצר עבודת וידאו. היצירה מוצגת בביאנלה בוונציה ומעוררת ויכוח סוער. טענת המקטרגים היא מדוע מציגים סרט פרסומת לחברה מסחרית. למעשה ניתן לראות ביצירה אמירה חריפה על צרכנות, שמובאת בדרך מתוחכמת וחכמה אולי יותר מביקורת על מערכים כלכליים של יצירות רבות אחרות. אפשר להשוות את זה למעצבים הרוסיים ולאירוניה שלהם כלפי עולם האופנה.
סהר: אירוניה היא תמיד חלק מהביקורת האופנתית, בעיקר באגף ההיפסטרי של הצרכנים. אבל יותר ויותר היא נכנסת גם בשער הקדמי, עם קולקציות של סלים זולים או קרוקס אצל בלנסיאגה, מראה נורמקור שנמכר ברשתות ועד שימוש באייקונים תרבותיים זולים כמו אצל מוסקינו. השאלה תמיד היא עד כמה האירוניה הזו היא על חשבוננו ועד כמה היא סודקת משהו עקרוני בבלון הזה של עולם האופנה. אני חושב שהסידרה, במובן הזה, נותנת כלים לכולנו – צרכנים, מבקרים, חובבים – כדי לשאול את השאלות הגדולות האלה כשאנחנו נפגשים באופנה בחנות, בארון שלנו, בתערוכות או במדורי הכלכלה של העיתון.
נירית: ניתן לסיים את השיחה באמירה נוספת של אנדי וורהול שמדגימה באופן פשוט את המעברים החדים בין גבוה לנמוך והחיבור שלהם לאותה פרסונה. הוא סיפר על חברתו דמיאן: ״כשקבעת לצאת איתה, אף פעם לא יכולת לדעת אם היא תראה כמו מיליון דולר או כמו שני סנט״
